פסק-דין בתיק עפ"ת 4760-07-12

השופטים ש' ברלינר וי' גריל:

1.         בפנינו ערעור על חומרת העונש בגזר דינו של בית משפט השלום (לתעבורה) בחיפה, בתיק ת"ד 798-11-08 מיום 23.5.12 לפיו נדון המערער ל- 9 חודשי מאסר בפועל; 9 חודשי מאסר על תנאי; 15 שנות פסילה מנהיגה וכן קנס בסך 5,000 ש"ח, לאחר שהורשע בעבירות אלה: גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיפים 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וסעיפים 64 + 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961; סטיה מנתיב נסיעה - עבירה לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה וכן נהיגה ברשלנות - עבירה לפי סעיפים 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה.

2.         המערער יליד 1937, ניצול שואה, שנאלץ לשהות תקופה ארוכה בילדותו, כלוא במרתף כדי להימלט מידי רודפיו. לטענתו, העונש שהוטל עליו בערכאה הראשונה ברכיב המאסר בפועל חמור יתר על המידה, בהתחשב בנסיבותיו האישיות: גילו המבוגר; בעיותיו הרפואיות הקשות; עברו הנקי, ונכונותו לפצות את משפחת קורבנות העבירה בפיצויים, שיחויב בהם, ככל שייראה לעשות כן, בערכאת הערעור. בקשתו היא כי נקל עמו, ברכיב המאסר.

            המערער העלה חשש שמא לא יוכל לקבל במסגרת שב"ס את הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו, דבר שיסכן את חייו. על כן הפנינו אותו לבדיקת שב"ס, ונמצא כי ביכולת שב"ס לקבלו, ולהעניק לו את הטיפול הנדרש וההשגחה, במהלך הכליאה.

3.         התאונה ארעה ביום 22.12.07 בשעה 15.25, כאשר המערער נהג ברכב פרטי מן הקריות לחיפה. בשולי הכביש הלכו באותה עת המנוח יצחק אינבינדר ז"ל ובנו אורי אינבינדר יבדל"א. לאחר שהמערער יצא מעקומת הכביש הוא סטה עם רכבו ימינה, פגע במנוח ובאורי, המשיך בנהיגה לאורך 150 מטר ונעצר לאחר שנהג אחר הבחין במתרחש וקרא לו לעצור. המנוח נפגע אנושות ונפטר במקום. אורי נפגע פגיעות רבות באברי גופו השונים, ונזקק לאשפוז וניתוחים.

4.         לאחר שמיעת ראיות מטעם התביעה, בחר המערער שלא להעיד, וביום 24.1.12 ניתנה הכרעת הדין המרשיעה. בהמשך, נשמעו ראיות לעונש, ובגזר הדין המפורט הטיל כב' השופט סלאמה על המערער את העונשים דלעיל. בגזר הדין פורטו השיקולים הצריכים לעניין. מצד אחד, כי מדובר "בתאונה קטלנית שתוצאותיה הקשות מלוות את משפחת המנוח עד עצם היום הזה", ומאידך, כי "ניתן היה בנקל למנוע אותה (את התאונה - ש.ב.) אילו מילא הנאשם אחר חובותיו ונהג תוך תשומת לב לכביש ולסביבתו" (עמ' 85). אין ספק, כי רשלנותו של המערער בגרימת התאונה הייתה חמורה, ובצדק ציין כב' השופט סלאמה כי "העונש הראוי - ככלל - הינו מאסר מאחורי סורג ובריח" והוסיף כי במקרה מן הסוג דנן "הנסיבות האישיות של הנאשם בדרך כלל אינן בעלות משקל כבעבירות המלוות בכוונה פלילית". כב' השופט סלאמה היה ער לכך כי במקרה דנן מדובר ב"נסיבות אישיות לא שגרתיות, מצבו הנפשי (של הנאשם) אינו קל ועל פי חוות הדעת הרפואית (נ/2) המחלות הגופניות מהן הוא סובל עלולות לסכן את חייו בתנאי כליאה", אך יחד עם זאת, שקל לחובת המערער כי הוא "לא לקח אחריות ובחר לנהל את התיק (מבלי שהעיד בעצמו ומבלי שמסר גרסה בבית המשפט) כשמשפחת המנוח מלווה את כל הישיבות ובכך נגרמו לה צער ועוגמת נפש נוספים", מה גם שמדובר ב"רף גבוה של הרשלנות", מצד המערער.

            הוסיף כב' השופט ואמר בגזר הדין: "התלבטתי באשר לענישה בתיק זה בכל הנוגע למרכיב מאסר בפועל שיש להטיל על הנאשם, אך שוכנעתי בסופו של יום כי ראוי שיוטל על הנאשם עונש של מאסר ממש שלא לביצוע בעבודות שירות, בנוסף לעונשים נלווים, לרבות פסילה ארוכה שתבטיח (ביחד עם מאסר מותנה) (את) הרחקתו (של המערער) מהכבישים." (עמ' 86).

5.         כמו השופט הנכבד של הערכאה הראשונה, גם אנו מתלבטים באשר לרכיב זה של הענישה.  נפנה בנידון זה לפסיקתו של בית המשפט העליון ברע"פ 4261/04 יעקב פארין נ' מדינת ישראל פ"ד נט(3), 440 מיום 6.12.04 ולרע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל מיום 19.1.06.

            בפרשת פארין נגרם מותם של שני אנשים בתאונה, ובית המשפט העליון חזר על הידוע לכל כי "בקביעת העונש בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, אין מנוס מלשקף את החומרה הרבה הטמונה בעבריינות הכביש - שקורבנותיה רבים. אכן, ענישה חמורה היא מרכיב שאין בלתו בהתמודדות הקשה עם תופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו, וברגיל מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל הורדת הנהג מן הכביש לתקופה ארוכה ומאסר בפועל." המקרה בעניינה של מאירה לוין היה גם הוא חמור, ובתאונה שנגרמה ברשלנותה נהרגו 2 אנשים ונפצעו שלושה נוספים. בערכאה הראשונה הוטל עליה מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, והערעור על חומרת העונש נדחה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון ראה להקל עמה, וציין כי  בדרך כלל יוטל מאסר בפועל על נהג שגרם למותם של משתמשים בדרך ברשלנותו, אולם "אין זה כלל חלוט ובהחלט ייתכן, כי שיקולי צדק יעמידו בפנינו עילה להתערבות ולהקלה בעונש". נפסק כי "בנסיבות חריגות ומיוחדות ביותר, (ניתן) להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל, ולהסתפק בעונש של פסילת רישיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שירות". בית המשפט העליון פירט נסיבות חריגות כאלה: [א] כאשר המאסר בפועל אין בו כדי להפחית את מידת המסוכנות של הנהג או כאשר הטלתו לא תשיג את תכלית הענישה במקרה הספציפי העומד לדיון. [ב] שילוב של התנהגות הנהג המהווה אובדן שליטה זמני ונסיבות אישיות מיוחדות: משך הזמן שחלף מאז מועד התאונה; היות הנהג בעל אישות נורמטיבית בעלת ערכים חיוביים, ללא כל עבר פלילי, היזקקות הנהג לטיפול פסיכיאטרי, מצב נפשי שביר. [ג] המלצה חיובית של שירות המבחן. 

6.         אכן, רשלנותו של המערער בגרימת התאונה הייתה קשה. ללא כל סיבה, הוא סטה אל השוליים, פגע אנושות במנוח וגרם למותו, פצע את אורי, ואף לא עצר מיד במקום אלא רק לאחר שנסע הלאה מרחק נוסף. אין ספק כי הסיבות להחמרה בענישת המערער הן בעלות משקל, הן מבחינה זאת, וכן משום התוצאה הקשה של אי זהירותו, ונפיצותן הרבה של תאונות קטלניות הפוגעות ביקר מכל, בחיי אדם.

כמו כן יש להצטער על כך שהמערער לא נטל מיד אחריות על מעשהו, ובחר שלא לצורך לנהל את המשפט ולהכביד בכך עוד על צערה של משפחת המנוח. נטילת אחריות וחרטה, יש בהן משום נימוק לקולא בענישת העבריין, ונימוק זה לטובת המערער אינו עומד לזכותו.

7.         מצד שני, איננו יכולים שלא ליתן משקל של ממש לנסיבות האישיות המיוחדות אותן יש לקחת בחשבון בעת גזירת העונש. הגיל המבוגר; החוליים הקשים מהם סובל המערער, עברו כניצול שואה, כל אלה מצדיקים, לדעתנו, כי נימנע, במקרה חריג זה, משליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח, תוך הסתפקות במאסר אותו ניתן יהיה לרצות בעבודות שירות.

8..        נימוק נוסף להקלה ברכיב המאסר ניתן למצוא בפסיקת פיצויים לקורבנות העבירה, שלכך ניתנה הסכמת המערער כי נטילם עליו. נפגעי תאונות הדרכים זכאים לפיצויים כמתחייב מהוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ותקנותיו. שלא כבמקרה הרגיל בתביעה לפיצויים על נזקי גוף המיוסדת על דיני הנזיקין הרגילים, הפיצויים לנפגעי תאונת הדרכים מוגבלים בהיקפם, והם אינם מקיפים את הנדרש לצורך השבת המצב לקדמותו עד כמה שאפשר. בעוד שבמקרה הרגיל הפיצויים בראש הנזק הבלתי ממוני הם ניכרים, לא כך לגבי מי שניזוק בגופו בתאונת דרכים, ובמיוחד בולט הדבר לגבי מי שנספה בתאונה כזאת, שאז אין הוא זכאי אלא לרבע מן הסכום המקסימלי, מגבלה הנראית כצריכה תיקון בהתחשב בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

9.         אנו עומדים אפוא במצב בו הניזוק אינו יכול לזכות, כך מכוח הדין, בפיצויים מלאים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים, ומצד שני עומדת לנו ההוראה שבסעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לפיה אנו יכולים לפסוק לניזוק קורבן העבירה פיצויים עד לסכום של 258,000 ש"ח. אנו ערים לכך כי אין להטיל פיצויים עונשיים, שעה שמדובר בעבירה שאין עימה כוונת זדון (ר' רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני, מיום 6.7.09). אולם, לאור האמור לעיל באשר למיגבלה החלה במקרה דנן על פסיקת פיצויים מלאים בהליך האזרחי, ונוכח הסכמת המערער כאמור לעיל, סבורים אנו כי ראוי שנעשה שימוש בסמכותנו לפי סעיף 77 הנ"ל, במקרה הנוכחי.

10.        לאור כל הנ"ל, הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור, להעמיד את תקופת המאסר על 6 חודשים, שאותם יוכל המערער לרצות בעבודת שירות בשים לב לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות מתאריך 15.5.2012. כמו כן אנו מחייבים את המערער לפצות את עזבונו של המנוח בסכום של 100,000 ש"ח, אותו יהא על המערער לשלם תוך 3 חודשים מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, מהיום.

            התשלום יבוצע על ידי המערער לקופת בית המשפט. פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) תמסור למזכירות בית המשפט את פרטי החשבון שאליו תעביר מזכירות בית המשפט את כספי הפיצויים. במהלך הדיון בפנינו ראינו כי ישנה הסתייגות של משפחת קורבן העבירה מלקבל את הפיצויים. היה והסתייגות זו תעמוד בעינה גם לאחר מתן פסק דיננו, אנו מורים כי במקרה כזה תוקם קרן מתאימה להנצחת זכרו של המנוח ו/או מתן מלגה על שמו במפעל בו הוא עבד, שם הגיע המנוח להישגים מרשימים בתחום התמחותו המיוחדת. במידת הצורך תוגש לנו על כך בקשה מתאימה.

            כל שאר חלקי גזר הדין של בית המשפט קמא יעמדו בעינם ללא שינוי.